בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' בלינדרמן ואח'

החלטה

המבקשים מתגוננים בפני תביעת המשיב נגדם, בגין ערבותם לה"ה בשקין קונסטנטין וגלינה (להלן: "החייבים"). המבקשים הינם שניים משלושה ערבים, ונגד הערב השלישי, פפיונוב בוריס, לא הוגשה תביעה מאחר ועזב בינתיים את הארץ. אין חולק כי המבקשים הינם ערבים מוגנים, ונתבעו בגין 2/3 מהחוב. כתב הערבות נחתם ע"י המבקשים, הערב הנוסף והחייבים ביום מתן ההלוואה לחייבים, 7/9/1995. החייבים לא עמדו בתשלומי ההלוואה, ובשנת 2000 נפתח נגדם תיק הוצל"פ למימוש הדירה, הדירה נמכרה בכינוס נכסים ביום 9/4/2001 במחיר של 55,000 דולר, ונותרה יתרת חוב. ביום 16/2/2003 הוגשה נגד החייבים תביעה ע"ס 129,965 ₪, ניתן נגדם פסק דין ועוד בשנת 2003 נפתח נגד החייבים תיק הוצל"פ. בקשה למיצוי הליכים נגד החייבים ומתן רשות לתבוע את הערבים הוגשה רק ביום 30/3/11, נשלחו הודעות לערבים ביום 3/8/2011 ו-18/7/11 בהתאמה, וביום 18/10/11, ניתן אישור ראש ההוצל"פ לנקיטת הליכים נגד הערבים, בהעדר תגובתם. התובעת העמידה את סכום התביעה נגד שני הערבים יחד, בגין 2/3 מהחוב כאמור, על הסך 206,168 ₪.

פירטתי את לוח הזמנים, כפי שתואר בכתב התביעה, ואשר אין בעניינו מחלוקת ממשית, מאחר וב"כ המשיב בסיכומיו טשטש מעט את העובדה, העולה לעין מיד, לפיה למצער בין השנים 2003 ל-2011 לא נעשה דבר על מנת להודיע לערבים על אי עמידת החייבים בהסכם ההלוואה. ויש לשים לב, המדובר בהלוואה שניטלה בשנת 1995, כאשר המבקשים היו עולים חדשים, ובפועל מדובר ב-16 שנה.

טענות ההגנה של המבקשים

טענות שני המבקשים דומות, ועל כן אסכם אותן יחד בקצרה. המבקשים טוענים כי לא קיבלו כל הודעה מהבנק במשך השנים שחלפו מאז החתימה על כתב הערבות בשנת 1995 ועד לבקשה למיצוי הליכים בשנת 2011. המבקשים מלינים על השיהוי בפעולה נגד החייבים מעת שהחלו לפגר בתשלומי ההלוואה ועד פתיחת תיק ההוצל"פ נגדם, וממכירת הדירה ועד הגשת התביעה נגדם. במיוחד מלינים המבקשים על השיהוי מאז פתיחת תיק ההוצל"פ נגד החייבים בשנת 2003 ועד הגשת הבקשה לפעול נגד הערבים בשנת 2011.

טענות המבקשים לא נסתרו בחקירה הנגדית, ויש ליתן להם רשות להתגונן בשתי טענות עיקריות: שיהוי ואי מתן הודעה לערבים על אי קיום החיוב ע"י החייבים.

1.השאלה הראשונה, שיש לברר, הינה מתי החל הפיגור של החייבים, והאם פעל המשיב בצורה סבירה, תוך שמירה על זכויות הערבים בהליכים נגד החייבים;

2.השאלה השניה הינה האם פעל הבנק באופן סביר בתיק ההוצל"פ נגד החייבים, האם גבה סכומים כלשהם, ומדוע לא הוגשה הבקשה למיצוי הליכים במשך שמונה שנים;

3.השאלה השלישית הינה מתי הודיע המשיב למבקשים לראשונה על אי עמידת החייבים בהסכם ההלוואה, ובהתאם לתשובה, מה הנזק שנגרם למבקשים כתוצאה ממועד ההודעה, או אי ההודעה (סעיף 26 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967).

עדות המבקשים

בדיון, שהתקיים לפניי ביום 3/6/12 נחקרו שני המבקשים, ולא הוכחשה העובדה שחתמו על כתב הערבות וקיבלו דף הסבר גם ברוסית. למרות שב"כ המשיב הציגה למבקשים מכתבים שונים, לא היה בידה להציג אפילו אישור משלוח בדואר רשום, שלא לומר אישור מסירה. מהחקירה עולה דווקא חיזוק לטענותיהם לכאורה של המבקשים. מהשאלה בעניין מכתב שנשלח לכאורה למבקש בשנת 1996 עולה כי זהו המועד בו החל הפיגור. מכאן שהטענה כי הבנק השתהה באופן בלתי סביר בפעולה נגד החייבים, עד לפתיחת תיק ההוצל"פ בשנת 2000, עומדת למבקשים. העובדה שרק בשנת 2004 נשלח, לטענת המשיבה, המכתב הבא, מלמד כי המשיב לא הודיע למבקשים על הגשת התביעה נגד הערבים, כנדרש, ולא ברורה טענת ב"כ המשיב בדיון לפיה שלחה למבקש מס' 2 בשנת 2005 הודעה על מיצוי הליכים (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 16-17). לא ייתכן כי נשלח מכתב כזה, שכן הבקשה למיצוי הליכים הוגשה רק בשנת 2011. ממילא אין להלין על המבקשים שהחליפו מען מאז שנת 1995, עת עלו לארץ, ועד עשר שנים לאחר מכן, כפי שהתברר בדיון.

גם אין בתשובות המבקש מס' 2 בשאלה מה היה עושה לו היו מקבל ידיעה על ההליך בשנת 2005 כדי למצות את הטענה. כאשר מדובר בשיהוי כל כך ממושך, הדברים ברורים, ואף הוכח כי ערב אחד עזב את הארץ, כי דירת החייבים נמכרה במחיר, שהותיר יתרת חוב גבוהה, וכי החוב "תפח" עד פי שלושה מסכומו לאחר המכירה. לאחר שיוכח אם היה שיהוי ומה תקופתו, ניתן יהיה לשקול מה הנזק שנגרם למבקשים. אין ספק כי למצער הריבית שהצטרפה לחוב במהלך תקופת השיהוי מהווה נזק, שנגרם למבקשים, וב"כ המבקשים הציג בסיכומיו תחשיב נגדי, מבוסס על נתוני המשיב, ממנו עלה כי המשיב גבה את החוב, ולא יהיה זכאי לגבות סכומים נוספים מהערבים.

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשת המבקש בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא רק לבחון האם יש בטענות לכאורה כדי להצדיק את בירורן.

לעניין זה ראה ע"א 2418/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, ובספרו של כב' השופט אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", (מהדורה עשירית), בעמוד 403:

"בדיון בבקשת רשות להתגונן, ביהמ"ש אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירם של המבקשים נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו" (ע"א 356/85 משה מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321ז).

ועוד נפסק:

"בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים (האינטרס של מתן הגנה לתובע שזכותו עפ"י התביעה שהגיש אינה מוטלת בספק ואינטרס ציבורי בקידום יעילותה של המערכת השיפוטית ביחס לתביעות שתוצאתן האופרטיבית מתבקשת מאליה), את ההכרה בזכותו להתגונן" (כב' השופטת א. פרוקצ'יה בע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 15.6.2009, מופיע בנבו).

כאמור לעיל, המבקשים עמדו בנטל הקל, ואף מעבר לכך, המדובר בטענות הגנה מבוררות, מעבר לרף המזערי הנדרש בשלב זה, כאשר רוב הטענות נתמכות בסדר הכרונולוגי של האירועים, עליו אין מחלוקת, ובהעדרם של מסמכים מטעם המשיב, שיפריכו אותן.

בקשות הרשות להתגונן מתקבלת בטענותיהן.

המשיב ישלם לכל אחד מהמבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 1,770 ₪ ללא תלות בתוצאות פסק הדין.